המזרח התיכון שלא קרה: מה אם האימפריה העות'מאנית לא נפלה?

תרחיש היסטורי אלטרנטיבי שמעלה שאלה מסקרנת: כיצד היה נראה המזרח התיכון – פוליטית, חברתית וסביבתית – אילו האימפריה העות'מאנית לא הייתה מתפרקת אחרי מלחמת העולם הראשונה?

🖋 מאת: אלה ארד | Ella Arad

המזרח התיכון המודרני תחת שלטון עות'מאני המזרח התיכון_© תמונה ועריכה : אלה ארד | Ella Arad | 2025| כל הזכויות שמורות.

שאלתם את עצמכם פעם -"מה אם ההיסטוריה הייתה מתפתחת אחרת?"

מה היה קורה אילו האימפריה העות'מאנית לא נופלת אחרי מלחמת העולם הראשונה – אלא שורדת עד ימינו ככוח פוליטי, דתי וכלכלי במזרח התיכון?

• האם מדינות כמו עיראק, סוריה וישראל היו בכלל קמות?

• האם הזהות הדתית הייתה ממשיכה לגבור על זו הלאומית?

• האם היו מתפתחים זרמים איסלאמיסטיים רדיקליים – או שדווקא שלטון ח'ליפות היה מונע את הקיצוניות?

במאמר הזה אני מציעה מבט היסטורי-דמיוני, אך מבוסס, על מזרח תיכון אלטרנטיבי – כזה שבו גבולות לא נצבעים בקולוניאליזם, אלא משורטטים דרך המשכיות אימפריאלית. דרך חקירת שישה תחומים – פוליטיים, כלכליים, דתיים וסביבתיים – ננסה לדמיין מציאות שלא הייתה, אבל אולי יכלה להיות.

ההיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון עוצבה בין היתר על ידי קריסת האימפריה העות'מאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה. הסכמי סייקס-פיקו, הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי, הקמת מדינות לאום מלאכותיות, התפרקות הסדרים אזוריים – כל אלה נשענים על ההנחה שכינונה של מציאות פוסט-עות'מאנית היה בלתי נמנע. אך מה היה קורה אילו האימפריה לא הייתה מתמוטטת? אילו הייתה שורדת, משתנה ומתאימה את עצמה לעולם המודרני – כיצד היה נראה המזרח התיכון של היום?

מאמר זה מציע תרחיש אלטרנטיבי – ספק בדיוני, ספק אנליטי – שבו האימפריה העות'מאנית ממשיכה להתקיים עד המאה ה-21. באמצעות כלים של היסטוריה נגדית (counterfactual history), ינותחו שישה תחומים מרכזיים: מדינת ישראל והציונות, הסכסוך הסוני-שיעי, מעמד האישה, כלכלה וטכנולוגיה, יחסי איראן–תורכיה, וההשפעה הבינלאומית על המרחב. כל תחום יוצג לאור המציאות ההיסטורית שהייתה בפועל, תוך גיבוי ממקורות אקדמיים, ובהשוואה למצב האפשרי תחת שלטון עות'מאני מתמשך.

האימפריה העות'מאנית: רקע היסטורי קצר

האימפריה העות'מאנית נוסדה בסוף המאה ה-13, והגיעה לשיאה במאות ה-16 וה-17 כשהשתרעה מאירופה הדרומית ועד חצי האי ערב, דרך הלבנט, מסופוטמיה וצפון אפריקה. היא נחשבה לאחת האימפריות החזקות והמורכבות של זמנה – רב-דתית, רב-אתנית ובעלת מנגנונים מוסדיים מרשימים (Finkel, 2005).

במאה ה-19 ניסתה האימפריה להתמודד עם פערים הולכים וגדלים מול אירופה, הן מבחינת צבא, כלכלה ומנהל. רפורמות הטנזימאט (1839–1876) ביקשו ליצור שוויון אזרחי, להחליש את כוחם של הסולטן והאולמה, ולהתאים את מוסדות האימפריה למודרנה (Zürcher, 2004). אך המאבקים הפנימיים, התחזקות התנועות הלאומיות והלחצים האירופיים, הובילו להיחלשות מתמשכת. לבסוף, לאחר תבוסת מעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה, חולקה האימפריה בין מעצמות המערב, וסוללה הדרך להקמת מדינות לאום חדשות במזרח התיכון (Fromkin, 2001).

התרחיש שאנו מציעים במאמר זה מניח שהאימפריה לא נופלת לאחר 1918 – אלא שורדת, אולי מתכווצת מעט, אך מצליחה לשמור על ליבה המוסדי והפוליטי. היא מבצעת רפורמות עמוקות, מאמצת חלקים מהמודרנה, אך שומרת על שלד אימפריאלי רב-לאומי ורב-דתי. מה היה קורה אז?

מדינת ישראל והציונות תחת שלטון עות'מאני מתמשך

המציאות ההיסטורית

בתקופת שלטונה של האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל (1517–1917), חיו יהודים כחלק מקהילת מיעוט מוכרת תחת מערכת המילטים – מבנה שהעניק אוטונומיה דתית, חינוכית ומשפטית לקבוצות לא-מוסלמיות בתמורה לנאמנות פוליטית ולתשלום מיסים (Masters, 2001). העות'מאנים לא היו אנטישמיים במובן האירופי של המונח, ולעיתים אף הגנו על היהודים, במיוחד לאחר גירוש ספרד, כשקיבלו קהילות יהודיות באימפריה.

עם זאת, גלי העלייה הציונית שהחלו בשלהי המאה ה-19 – בעיקר העלייה הראשונה והשנייה – עוררו חשש בקרב הממשל העות'מאני. החשש היה מדמוגרפיה משתנה, התארגנות פוליטית נפרדת, ופגיעה בשליטה המוסלמית בירושלים. לפיכך, השלטון נקט מדיניות של הגבלות על רכישת קרקעות ועל הגירה יהודית, גם אם בפועל חלק מהפעילות התקיימה תוך העלמת עין (Karpat, 1985).

התרחיש האלטרנטיבי

בתרחיש שבו האימפריה אינה נופלת, אלא ממשיכה להתקיים במתכונת רפורמית ומודרנית, סביר להניח שמדינה יהודית ריבונית לא הייתה קמה. ההיגיון האימפריאלי לא מאפשר יצירת ישות לאומית עצמאית במרחב שבו קיימת אוכלוסייה מוסלמית גדולה ומעורבת.

עם זאת, ניתן להניח תרחיש של אוטונומיה יהודית רחבה – אולי אזורית, אולי מוסדית – בתוך המסגרת העות'מאנית. מוסדות חינוך, דת, צדקה וקהילה יהודיים היו ממשיכים להתפתח, אולי אף משתלבים ברשת האימפריאלית.

בנוסף, ללא הכיבוש הבריטי של פלסטינה והצהרת בלפור (1917), לא הייתה נוצרת מסגרת בינלאומית מובהקת לתמיכה בהקמת בית לאומי ליהודים.גם אם התנועה הציונית הייתה ממשיכה להתקיים, ייתכן והייתה מקבלת אופי אחר – של בניין קהילה בתוך מסגרת רחבה, ולא של תנועה ריבונית. יתכן שהיו מתקיימות הסדרים דומים למה שקרה בקונגרס היהודי האוסטרו-הונגרי, שבו הוכרה זהות לאומית-דתית אך לא ריבונות טריטוריאלית (Penslar, 2001).

במילים אחרות, היהודים בארץ ישראל היו ממשיכים לשגשג כקהילה תחת שלטון מוסלמי-עות'מאני, אך ללא ריבונות מדינתית. ייתכן גם שהקונפליקט היהודי-ערבי כלל לא היה מתפתח במתכונת הנוכחית.

מעמד האישה באימפריה עות'מאנית שלא קרסה

המציאות ההיסטורית

בחברה העות'מאנית, כמו ברוב החברות האסלאמיות המסורתיות, נשים חיו תחת מבנה פטריארכלי ברור. עם זאת, החוק האסלאמי (שריעה) העניק לנשים זכויות משפטיות מסוימות, בהן בעלות על רכוש, ירושה, תביעה משפטית, ולעיתים גם השפעה פוליטית דרך נישואין או מעמד משפחתי (Peirce, 1993). נשים מהמעמדות הגבוהים – במיוחד בחצר הסולטאן – יכלו לצבור כוח רב, ולעיתים אף השפיעו ישירות על ענייני מדינה (מה שזכה לכינוי “סולטנות הנשים”).

במאה ה-19, תחת רפורמות הטנזימאט, החלה תנועה מצומצמת של פתיחת בתי ספר לבנות בערים הגדולות. התנועה הפמיניסטית באימפריה נשארה מוגבלת – אך קיימת – בעיקר בקרב נשים מוסלמיות ומשכילות (Zilfi, 1997).

התרחיש האלטרנטיבי

אילו האימפריה הייתה שורדת וממשיכה להתקדם במודרניזציה, סביר להניח ששיפור במעמד האישה היה מתרחש באיטיות אך באופן עקבי – תוך שמירה על מסגרת דתית-שמרנית.

בהתאם לכך:

• נשים היו מקבלות גישה נרחבת יותר לחינוך – בעיקר בבתי ספר נפרדים, אולי גם במוסדות על-תיכוניים מוסלמיים.

• ייתכן שהתפתחו תנועות פמיניסטיות מוסלמיות, בדומה למה שהתרחש מאוחר יותר באיראן ובטורקיה – תוך הדגשה של זכויות מתוך השריעה.

• שוק העבודה היה נפתח בהדרגה – בעיקר בתחומים "נשיים" כמו חינוך, רפואה וסעד, עם עיכוב ניכר ביחס להשתלבות מלאה בשלטון או צבא.

• הסדרים מוסדיים, כמו מועצות נשים מקומיות או מערכות צדקה נשית, היו משתלבים באדמיניסטרציה האימפריאלית.

בסופו של דבר, ניתן להניח שמעמד האישה היה משתפר – אך במסלול חלופי למערב: לא דרך ליברליזם חילוני, אלא דרך שיח מוסלמי מתחדש, בעל בסיס דתי אך פרוגרסיבי.

כלכלה, תיעוש וטכנולוגיה במזרח תיכון עות'מאני בן זמננו

המציאות ההיסטורית

האימפריה העות'מאנית נכנסה למאה ה-19 כשהיא סובלת מפיגור כלכלי ניכר לעומת אירופה. מבנה הקרקעות הפיאודלי, היעדר תיעוש מקומי משמעותי, וחדירה מסיבית של סחורות אירופאיות יצרו תלות גוברת בשווקים חיצוניים (Pamuk, 2000). רפורמות כלכליות במסגרת הטנזימאט ניסו לשלב את האימפריה בכלכלה העולמית, אך חיזקו למעשה את השפעת המערב דרך חובות, קונססיות כלכליות ותלות ביצוא חומרי גלם.

ניסיונות תיעוש קיימים – בעיקר באיסטנבול וסביבתה – לא הצליחו להתפשט למחוזות אחרים. שווקי העבודה נשארו מסורתיים, והאימפריה התנהלה תחת מגבלות מוסדיות, תחבורתיות ואדמיניסטרטיביות שהגבילו צמיחה כלכלית משמעותית (Quataert, 2000).

התרחיש האלטרנטיבי

אם האימפריה הייתה שורדת ומבצעת רפורמות כלכליות אמיצות לאורך המאה ה-20, אפשר לדמיין מזרח תיכון עם כלכלה אזורית אינטגרטיבית, מודרנית ומבוזרת.

בתרחיש זה:

• היו מתפתחים מרכזי תיעוש אזוריים לפי התמחות: טקסטיל ודפוס בלבנון, תעשיית נפט בעיראק, תיירות וחקלאות בסוריה, חקלאות מתקדמת בארץ ישראל.

• מטבע אחיד (כמו הדינר העות'מאני) היה מונע התנודתיות שמאפיינת מדינות חלשות כלכלית במזרח התיכון כיום.

• הייתה נבנית תשתית תחבורתית מקיפה – רכבות, נמלים ודרכים – שמקשרות בין המחוזות, בדומה לרשתות תחבורה באירופה.

• ייתכן שהאימפריה הייתה מאמצת מודל דומה לזה של סין המודרנית: שוק פתוח בשליטה מדינית חזקה, מודרניזציה טכנולוגית מבוקרת, אך עם שמירה על מסגרת תרבותית ושלטונית ריכוזית.

• ניצול משאבי הטבע (בעיקר נפט) היה מתבצע תחת ניהול מרכזי – ייתכן במתכונת של חברות ממשלתיות גדולות במקום שליטה מערבית או משפחות מלוכה.

המשמעות: מזרח תיכון עם תל"ג גבוה יותר, אי שוויון מופחת בין מחוזות, ועמידות רבה יותר בפני תסיסה חברתית.

יחסי איראן–תורכיה בעולם עות'מאני מתמשך

המציאות ההיסטורית

מאז המאה ה-16, האימפריה העות'מאנית והאימפריה הספווית (ולאחריה השושלות הפרסיות השונות) היו יריבות אסטרטגיות. העימות בין הסונים העות'מאנים לשיעים האיראנים קיבל ביטויים דתיים, טריטוריאליים ופוליטיים – בעיקר סביב חבל מסופוטמיה, הקווקז והמזרח התיכון הרחב (Matthee, 2011). גם לאחר קריסת האימפריה, היחסים בין טורקיה המודרנית לאיראן השיעית נשמרו במתח מתמיד – לעיתים ביריבות קרה, ולעיתים בשיתופי פעולה טקטיים.

התרחיש האלטרנטיבי

במזרח תיכון עות'מאני שלא קרס, איראן הייתה שחקנית חיצונית לאימפריה, אך פחות דומיננטית מכפי שהיא היום. מכיוון שהשלטון העות'מאני היה ממשיך להחזיק באזורים שבהם כיום שוכנת עיראק, לבנון וחלקים מסוריה, איראן הייתה מתקשה להרחיב את השפעתה האזורית כמו בימינו.

באופן ספציפי:

• לא הייתה נוצרת ממשלת שיעית ריבונית בעיראק – מה שהיה מגביל מאוד את השפעת איראן בבגדאד, בנג'ף ובכרבלא.

• חיזבאללה, כארגון פרוקסי של איראן בלבנון, היה מתקשה להתפתח – במיוחד אם לבנון הייתה נשארת תחת שלטון עות'מאני ריכוזי.

• לעומת זאת, איראן הייתה ממשיכה להוות יריב אידיאולוגי ותיאולוגי לח'ליפות הסונית – אך בתוך מסגרת יציבה יותר, עם פחות סיכוי למלחמות אזוריות.

ניתן לשער שהיחסים בין שני הגושים היו דומים יותר ליחסים בין תורכיה לאיראן בעשורים הראשונים של המאה ה-20: יריבות קרה, מבוקרת, אך לא אלימה. שתי המעצמות היו מתחרות על השפעה דתית, פוליטית וכלכלית, אך בתוך גבולות ברורים.

בתרחיש זה, ייתכן שהאימפריה הייתה מקימה מערך הגנה דיפלומטי מול איראן – אולי באמצעות קשרים עם גורמים שיעיים "פרו-עות'מאניים", ואולי באמצעות סחר אזורי חזק שמקהה את העימות הדתי.

ולסיכום ,

המאמר בחן תרחיש אלטרנטיבי שבו האימפריה העות'מאנית לא מתפרקת לאחר מלחמת העולם הראשונה, אלא שורדת, מתחדשת וממשיכה לשלוט במרחב המזרח-תיכוני עד ימינו. דרך ניתוח שישה תחומים מרכזיים – שאלת מדינת ישראל, הסכסוך הסוני–שיעי, מעמד האישה, כלכלה, יחסי איראן–תורכיה והמערכת הדיפלומטית – עולה תמונה שונה בתכלית מהמציאות הפוליטית, החברתית והגיאו-אסטרטגית של המאה ה-21.

תרחיש זה מדגיש את הפוטנציאל שהיה גלום במודל אימפריאלי רב-עדתי, רב-לשוני ורב-תרבותי – אך גם את מגבלותיו. מצד אחד, שלטון מרכזי עשוי היה למנוע את ההתפוררות, הסכסוכים והמלחמות שפקדו את האזור במאה האחרונה. מצד שני, השימור של היררכיות מסורתיות ודיכוי שאיפות לאומיות עשוי היה לעכב תהליכים דמוקרטיים ולמנוע אוטונומיה אמיתית ממיעוטים שונים.

בעידן שבו גבולות שוב מיטשטשים, והדיון סביב מדינות לאום, אזרחות, זהות ודת הופך לרלוונטי מתמיד – המבט ההיסטורי-נרטיבי שמציע תרחישים חלופיים יכול להרחיב את הדמיון הפוליטי ואת יכולת ההבנה של תהליכים בני זמננו.

האם מזרח תיכון עות'מאני היה יציב יותר? מתקדם יותר? או שמא מדכא יותר?התשובה לכך תלויה לא רק בעבר – אלא גם באמונותינו לגבי עתיד האזור.

האם המשך שלטון עות'מאני היה מונע את המשברים שאנחנו רואים היום במזרח התיכון – או רק דוחה אותם?

כתבו לי בתגובות – אשמח לשמוע מה אתם חושבים.

לקריאה נוספת:

• Finkel, C. (2005). Osman's Dream: The History of the Ottoman Empire

• Fromkin, D. (2001). A Peace to End All Peace

• Quataert, D. (2000). The Ottoman Empire, 1700–1922

• Nasr, V. (2007). The Shia Revival

• Barnett & Adger (2007). Climate Change, Human Security and Conflict

הבהרה וזכויות יוצרים:

 המאמר נכתב מתוך הבנה ופרשנות אישית של המחברת, ומתבסס על מקורות מידע מהימנים שצוינו לעיל. אין להעתיק, לשכפל או לפרסם את התוכן – כולו או חלקו – ללא אישור מראש ובכתב.

 © 2025 אלה ארד | Ella Arad | כל הזכויות שמורות.