השתיקה שאינה שותקת–השואה, הזיכרון 🕯️, והמזרח התיכון שמעדיף לא להביט

"נר זיכרון ביום השואה, עם צלליות של מפת המזרח התיכון ברקע – ייצוג חזותי לקשר בין השואה לבין ההקשר האזורי"

יש משהו כמעט בלתי נסבל בשקט של יום השואה. הצפירה חודרת עמוק, גם אם אנחנו ממהרים, גם אם הילדים צורחים, גם אם כבר שמענו הכול. אבל את השתיקה הזו – במדינות ערב, באקדמיות שכנות, בשיח האזורי – כמעט שלא שומעים. וכמו כל שתיקה עמוקה באמת, גם זו טומנת בחובה לא רק הדחקה, אלא פחד. הפחד מלהתקרב לזיכרון שהוא לא רק יהודי – אלא אנושי, אוניברסלי, ומשבש נרטיבים פוליטיים במזרח התיכון.

🌍 כשהזיכרון הופך לאתגר פוליטי במזה"ת

במערב, השואה היא יסוד תרבותי: מוזיאונים, חינוך, חוקים נגד הכחשה. במזרח התיכון, לעומת זאת, הזיכרון הזה סבוך. בחלק מהמדינות הוא לא נלמד, באחרות הוא מוכחש או ממוסגר ככלי פוליטי. ישנה תחושה שהזיכרון הזה "שייך" לצד אחד בלבד – ואילו האחרים לא רק שלא שותפים בו, אלא לפעמים תופסים אותו כאיום.

איך זה קרה?

לא מעט גורמים השתלבו בזה:

• הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהפך את זיכרון השואה לכלי במאבק הנרטיבי

• תיאוריות קונספירציה והכחשות בתקשורת הערבית (במיוחד בשנות ה-80 וה-90)

• מערכות חינוך שבוחרות להדגיש פרקים אחרים בהיסטוריה – ומצניעות או מתעלמות מהשואה

🧭 ומה עם החברה הערבית בישראל?

כאן זה מעניין במיוחד. מצד אחד – קירבה מוחשית לקורבנות, לשורדים, למוסדות זיכרון. מצד שני – תחושת ניכור, ואפילו מחיקה: "מה לי ולזיכרון הזה, כשהסיפור שלי לא נשמע? "ובכל זאת, בשנים האחרונות יש שינוי. קבוצות דיאלוג, תוכניות לימוד ייחודיות, ביקורים משותפים ביד ושם. השיח מתרחב – לא כדי לטשטש הבדלים, אלא כדי למצוא אנושיות משותפת.

✍️ למה זה חשוב דווקא לך, לי, לנו – ככותבות מהמזרח התיכון?

כי לכתוב על המזה"ת זה לא רק לכתוב על נפט, סכסוכים וגבולות. זה לכתוב על זיכרון, על טראומה, על ההיסטוריות המקבילות שהצטלבו כאן, לא פעם באש. אי אפשר להבין את המזה"ת מבלי להבין את המקום שהשואה תפסה – ולא תפסה – בתודעה שלו.

ההדחקה, ההכחשה, ההימנעות – כל אלה הן מראות. הן חושפות פחדים, חרדות, ולעיתים גם צורך עמוק להישמע – מבלי לוותר על ההכרה בזוועה האוניברסלית ההיא.

🧠 סיום – מחשבה אישית ביום הזה

אני לא ניצולת שואה, ולא בת לניצולים. אבל אני חיה במקום שמתחיל את יומו בצפירה – וממשיך אותו בשתיקה של שכניו. ואולי דווקא כאן, בתור מי שחיה את הסתירה הזו יום־יום – יש לי תפקיד: לכתוב.

לא כדי לפתור, אלא כדי להנכיח. כדי להזכיר שהשואה שייכת לכל מי שחי במציאות שבה האנושי עוד יכול להתפרק – או להיבנות מחדש, דרך זיכרון משותף.

🔗 מקורות והמלצות לקריאה:

• Dina Porat (2010), Holocaust Memory and Middle Eastern Politics

• Gilbert Achcar (2009), The Arabs and the Holocaust

• יגאל שוורץ (עורך), השואה בזיכרון הציבורי במזרח התיכון

• הרצאות של ד"ר ירון פרידמן על זיכרון שואה בקרב מיעוטים